"יודקה זחל במנהרה במיומנות. הוא עשה זאת עשרות פעמים לפני כן, תוך כדי חפירה. כל התומכות היו מוכרות לו. הוא הכיר כל עיקול במנהרה, וכל פינה. הוא התקדם על מרפקיו וברכיו, במהירות וכמעט בעיניים עצומות. אולם למרות שהוא הכיר את השטח ולמרות כושרו הפיזי המעולה הי לו קשה לזחול במנהרה, שאורכה 75 מטר, ולקח לו כמחצית השעה עד שלבסוף הגיע לקצה השני שלה. על יודקה היה לפרוץ את פתח היציאה אשר נסתם מחדש, לאחר שסיומקה הצליח להבקיע את האשנב הקטן החוצה. הוא ניגש לעבודה במרץ. "עלי למהר" אמר לעצמו. "אחרי במרחק קטן ממני נמצאים שאר חברי הקבוצה שמחכים בקוצר רוח לצאת. אסור להתמהמה! האויר כאן למעלה דליל, והריאות מתאמצות להנשים חמצן לגוף." יודקה החל חופר בשתי ידיו, וללא ליאות, כשגרגירי האדמה נופלים על ראשו ועל גופו וחודרים לתוך עיניו.

רגעים אלו התארכו, וליודקה נדמה היה שהזמן עובר בעצלתיים מבלי להגיע לפתח היציאה. כך נמשכה העבודה כעשרים דקות ועוד אין רואים את הסוף. הקיר עבה מדי. החבר'ה סתמו אותו כמו שצריך. הוא היכה שוב ושוב בגרזן שבידו, ועתה הוא הנחית את האחרונה. לפתע נבקעה האדמה, וגושים גדולים התגלגלו ברעש החוצה. חור גדול נפער מלמעלה, ודרכו חדר פנימה אויר צונן. יודקה הרחיב בזהירות את קוטר הפתח והוציא את ראשו החוצה אל תוך החשיכה…"

ובמחנה המעצר בלטרון, בבוקרו של הראשון בנובמבר 1943, בשעה 06:00 נכנס סרג'נט ריגן אל שטח המחנה לכיוון צריף 4 כדי לערוך את "התמאם" היומי, מלווה בשני שוטרים ערבים. "שקט מדי הבוקר", אומר הסרג'נט לשוטר הערבי, כשהוא מבחין בשקט בלתי רגיל העולה מן הצריף. "לך מסביב והסתכל מה קורה בפנים!" ציווה הסרג'נט על מלוויו, בעוד הוא עושה ניסיונות נואשים להסיר את המנעולים מהדלת. "סרג'נט ריגן! סרג'נט ריגן!" נשמעות לפתע צעקויו הנואשות של הערבי. "כולם נעלמו! בחיית אללה, כולם נעלמו!".