ביום כ"ט בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם תכנית לחלוקת ארץ-ישראל בה נקבע כי ירושלים תהיה לעיר בינלאומית. יהודי ארץ ישראל שמחו על ההחלטה שהעניקה להם את האפשרות להקים מדינה עצמאית. שני אנשים לא הצטרפו לחוגגים. האחד היה יהושע זטלר, מראשוני מחתרת לח"י ומפקד פעולותיה בארץ, יהושע האמין כי אין להסכים להצעה שתעקור את ירושלים מריבונות יהודית. בניגוד לדעת חבריו ממרכז לח"י בשפלה, עלה לירושלים ונשבע כי לא יעזבנה עד אשר תוכרז בירת ישראל כעצמאית. האיש השני היה דוד בן-גוריון, שהבין כי ההצעה שהתקבלה באו"ם תוליך למלחמה קשה ועקובה מדם.

במהלך שנת 1948 ביצעה מחתרת לח"י בירושלים, בפיקודו של יהושע זטלר, שורת מבצעים ופעולות קרב בהם נכבשו בין השאר, המקומות בהם שוכנים כיום מוסדות הריבונות הישראלית: הכנסת בית המשפט העליון וקריית הממשלה.

פעולתו האחרונה של יהושע זטלר כלוחם מחתרת הייתה ההוצאה להורג של מתווך האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט. זמן קצר אחר כך הכריז דוד בן-גוריון, בניגוד לעמדת כל אומות העולם, על ירושלים כבירת ישראל.

יהושע זטלר חש כי השלים את ייעודו ההיסטורי, ושקע באלמוניות. כעבור עשרות שנים החליט לגולל את סיפור חייו: ילדותו במושבה בכפר סבא, הצטרפותו לאצ"ל והפרישה ללח"י, את אהבתו העזה ללוחמת המחתרת בלה שכטר, מאסרו בכלא עכו ממנו פרץ בבריחה נועזת וסיפור המאבק על חירותה של ירושלים.